לכל מדינה יש את עיר הבירה שלה. זו המוכרת שמביאה כבוד. שהיא חובה לכל תייר, שאם תרצו להבין את הסגנון של מי שחי שם, העיצוב, האדריכלות, צריך לבקר בה. ולא. אני לא מדברת על ירושלים של זהב.
ניו יורק | מילאנו | לונדון | פריז
ויש עוד הרבה. כאלו שזוכות לארח שבועות עיצוב. כשאני אומרת עיצוב, אני מדברת על אופנה, אדריכלות, עיצוב גרפי, עיצובי מוצר וכו'. אבל כל אלו מתחילות בתחום העיצוב שהכי קל להתאים, לשנות, לחדש. כי אם באדריכלות נרצה להתחיל ולבנות בחומר חדש ובטכנולוגיה חדשה, נצטרך חודשים אם לא שנים עד שניסיונות ראשוניים יהפכו למבנה לדוגמא. בזמן שבאופנה - את רוב הרעיונות אפשר לבצע בייצור גזרה וכמות חומר קטנה באופן יחסי, מה שגורם לאופנה להיות החדשנית והמסתגלת בצורה מהירה ביותר מכל תחומי העיצוב.
אז תל אביב שלנו, יכולה להיות אי פעם בירת אופנה? מממ.. לא בדיוק.
אבל למה לא?
אז כמובן שהכל יחסי. קהל יש בכל מקום. וגם בישראל קונים עיצוב כן?
אבל מראש, אנחנו קהל קטן ושוק קטן, אין מה לעשות. אולי אין לי ארץ אחרת. אבל בארץ הזו לא נכנסים הרבה אנשים. ביחס לתרבות האירופאית או האמריקאית, אנחנו מאוד. מאוד. קטנים. אבל יש לנו השפעה. יש לנו קטע. בין תל אביב שמצליחה לבלוט אל העולם, וירושלים עיר הקודש ליותר מדת אחת. יש לנו קטע. ולכן יש לנו סיכוי.
אז אולי?
ישראל הוכתרה כבירה של משהו אל תדאגו. של הסטארט-אפ. טכנולוגיה היא הצד המוכר שלנו, ואם ישנם משאבים, הם לרוב מופנים לתחומי פיתוח ומחקר טכנולוגי וחדשנות. וזה כולל גם את ההתמקדות בתחומי ההשכלה הגבוהה. אומנם יש לנו כמה מוסדות מוכרים בתחום העיצוב, אבל תרבותית כיום יש דחיפה ללימודי טכנולוגיה.
דיברנו על משאבים?
מה זה אומר? ערים שמוכרות בקיומי שבועות עיצוב ואופנה הן ערים שהממשלה המקומית מממנת חלק מהקמת האירועים. שמאפשרת ומבינה שההשקעה תביא תיירים ותשתלם לעתיד. במצב הנתון, אין מימון ממשלתי כולל לאירועי עיצוב (לא נכליל אירועים ספציפיים שאני בטוחה שנעשים יחד עם גורמים ממשלתיים או רשויות שונות)
אז הכל מתחיל מתקציב?
לא ממש. אבל אצלנו, בישראל, חלוקת התקציב קצת שונה. בין חינוך ושאר ענפי המשק, יש לנו אחוזי תיקצוב גבוהים מאוד לביטחון
אבל לא רק תקציב.
זה לא רק התקציב שלא שם את העיצוב בסדר העדיפויות... האמת, אלו גם אנחנו.
באיזור ומדינה כל כך פוליטית ומלאת משברים מבפנים ומבחוץ, מצד אחד אנחנו מתים לברוח מהמציאות ולהתחפר בבית היפייפה שלנו. מצד שני אנחנו מאוד מחוברים לקרקע ולמצב, ותמיד יש לנו קצת הרגשה ודאגה מוצדקת שמשהו עתיד לקרות. ואולי גם בתקציב האישי שלנו שומרים משהו לתקופות פחות טבות. כי סטייל הוא לרוב לא הטופ שבעדיפויות שלנו בתחושה של הישרדות.
ויש את הסיבה הזו... שהיא הביצה והתרנגולת. בגלל שלא קיימת היום שפה עיצובית מרכזית שמיוצגת כ"ישראל" ובגלל שאנחנו עוד לא מקום עיצוב מרכזי, מעצבים (בצדק) שמעוניינים להצליח, יחפשו את ההשפעה וההצלחה מעבר לים. וכשהיא שם, היא כמובן מושפעת מתרבויות אחרות וגם לא תמיד מחוברת חזרה כהצלחה בגבולות הארץ.
הסיבה שנוגעת באופן ישיר באופנה היא האקלים. מזג האוויר הים תיכוני - מדברי מייצר לנו קיץ שורף וחורף מטפטף (שהוא לא בדיוק מושלג ומקפיא שדורש אופנה עם שכבות - כלומר פונקציה שעליה ניתן להתבסס ולייצר) ובקיצור, רוב השנה אנחנו מתבשלים מחום ופריט החובה שלנו הוא כפכפים. לא בדיוק התוצר שמרים לאופנה ייחודית, פשוט כי התוצרים הנלווים לו הם מכנסיים קצרים וגופייה ואם אפשר גם מדבקת "עזבו אותי מסטייל" כי חם. מאוד.
ולא רק בגלל האקלים - אם נחזור למיקום הגיאוגרפי והמציאות הפוליטית, ישראל מוגבלת בחשיפה שבה לטרנדים עולמיים. את הסעיף הזה אני שמה בכוכבית. כי הוא סעיף שמצטמצם עם הזמן, הטכנולוגיה והרשתות החברתיות.
כדי שנהפוך לבירת עיצוב, לא מעט דברים צריכים לקרות.
אז אם תשאלו אותי התשובה תהיה כנראה - לא בקרוב.
אבל לכו תדעו
NEVER SAY NEVER
ועד אז, נמשיך ליצור. נמשיך לעצב. נמשיך לחפש משמעות. וכן, גם נמשיך לשים לב למציאות מסביב.
